השקת ספר חדש: החדר הירוק, מאת איריס ומנחם בייגל
אתר ספרי סופרים גאה להשיק את ספרם החדש של איריס ומנחם בייגל - החדר הירוק
מקרי טירוף, דיכאון קליני ואפילו התאבדות מתרחשים במקומות אלו בתדירות רבה, על רקע של הפרעה קטנה ואפילו טריוויאלית של השגרה. אחד מהם התרחש רק לפני כמה ימים.אודות הספר
החדר הירוק הוא מבט אחר על מודעות עצמית וחיים שלאחר המוות. טרילוגיה המלווה את "מנדל פרצל" וחבריו על-פני שלוש תקופות חיים, תוך שהם נאבקים להשיג את מטלת המודעות של הגמד הצהוב, חיים ללא מחשבה, ללא חרטה וללא ציפייה לתמורה.
הרפתקאות מוזרות בעולם שמעבר והשלכתן של החלטות, מעשים והשקפת עולם על התקדמותו הרוחנית של הגיבור.
מנדל פרצל הוא סוג של "לוזר נחמד", מלא בספקות עצמיים ותחושת קורבן יחד עם שגעון גדלות המניח כי העולם כולו סובב אותו. השגת ה"הארה" או המודעות העליונה אצל מנדל היא סיפור של מעידות וכישלונות, שליחים בזמן וחברים טובים המסייעים לו.
המחברים: איריס, מטפלת ברפואה משלימה ומנחם רואה חשבון, שניהם הורים במשרה מלאה לאפיק ודולב.
ציור הכריכה: היא-לי סופר
הוצאה לאור: ספרי סופרים
מחיר הספר: 60 ש"ח כולל משלוח בדואר
הקישו כאן לדף רכישת הספר מחנות הספריםמתוך הספר
במוסד השכן, כמה רחובות מכאן, שמה קץ לחייה קשישה בת למעלה משמונים שנה. היא בלעה ארבעים כדורי שינה, כמו נערה גותית מתבגרת שגילתה את נטיותיו המיניות של כוכב הקולנוע "שלה". הסיבה הרשמית נכתבה בדוח הרפואי באותיות גדולות ובולטות – דיכאון אבל האמת הייתה פשוטה ונוראה הרבה יותר, והיא כללה עשיית צרכים ועיקוב של חמש דקות.
הקשישה החביבה איחרה לחזרה במקהלת הבנות של המוסד משום שהייתה צריכה להטיל את מימיה. אף אחת מה"חברות" שלה לא הסכימה לוותר על איחור של חמש דקות והן גירשו אותה בבושת פנים מחדר המוסיקה. זה הספיק. המבט הנוזף של מנהלת המקהלה והבנות האחרות, הידיעה שהשעתיים החביבות עליה בשבוע לא יתרחשו היום, הציפייה לחלק הנחמד בשגרה שהכזיבה, היו הקש ששבר את גב הגמל.
כשנכנסנו אל בית האבות, ארבעה חברי נפש, קבענו כי אנחנו לא נהיה חלק "מהזומבים שמסתובבים מלווים באנשי צוות לבושי לבן". בחרנו לנתק את עצמנו מהמוסד ככל שיכולנו. במקום חדר הכושר והמועדון העדפנו טיולים ברחובות תל אביב והצגה יומית בבית הקולנוע פריז, שאליו התגנבנו באוטובוס, למרות מחאות המשגיחים. את הקפיטריה החלפנו, כל זמן שיכולנו, במסעדת חומוס ברחוב, והיו כמובן משחקי הקלפים שלנו, הפרטיים.
בשלב מוקדם מאוד הבין בן-ציון כי למעשה החלפנו שגרה אחת באחרת, אבל כל האחרים, ואני ביניהם, היינו שבויים ברעיון שניצחנו את השיטה. אמנם בן -ציון העיר עוד כמה פעמים על הנושא אך לבסוף ויתר. בחודשים האחרונים לאור הפרידה הטבעית אך הכפויה משני חברים, היה ברור כי קלפים לא נשחק יותר.
אברהם ואני בנינו שגרה משלנו, מעט טיולים, בגלל מצבו הבריאותי הרופף של אברהם, הרבה צפייה משותפת במשחקי כדורגל בטלוויזיה, תשבץ סוף השבוע של עיתון "העיר" והכי חשובה הייתה הליגה.
– "מתי מתחילים כבר המשחקים?" – רטן אברהם, ממש כבכל יום.
עגלת הספרים שלך ריקה
