אודות הספר

יללת הנשמה - ההמרה: ספר חדש מאת סתיו מיכאלי

אז בקצרה (למרות שאני חפרנית לא קטנה כשמכירים אותי) קוראים לי סתיו ואני גרה במקום ליד חיפה שבכל קנה מידה מגדירים אותו כחתיכת חור.

אני בת 25, סטודנטית לתואר ראשון באוניברסיטה הפתוחה מזה כשלוש שנים, משתייכת לשבט העקרבים ומתכננת כבר שנים להשתלט על העולם ולהציל אותו מ... בעצם ממה לא?!
תמיד אהבתי לכתוב ומבחינתי מדובר בתהליך ארוך ובהגשמת חלום.

בשאר השעות אני אוהבת לקדוח (במוח) לילדים מכל הסוגים, בעצם אני בעיקר אוהבת לעבוד עם ילדים מהחינוך המיוחד והרגיל ורואה בעבודה הזאת שליחות ואתגר.

יש לי גם כלבה ועוד הרבה מה לספר... אבל האמת שזה לא כזה מעניין, עדיף שאגיד שאני מפתחת את יכולות העל שלי ומצליחה לרחף בין העננים, לירות לייזרים שוברי קירות ולהרכיב בפחות מדקה פאזל של אלף חלקים... אוקיי, אז אמרתי.

עכשיו בואו נעצור ונעבור לעיקר... קראו את הספר הראשון בסדרה, עבדתי עליו קשה למעלה משנתיים, הספר פונה לקהל צעיר ואני באמת מקווה שתמצאו אותו מהנה.

הכירו את טאי, תלמיד היפר אקטיבי שלומד בכיתה י"א בתיכון 'טימוטין', גר בעיירה קטנה איפשהו באמריקה הצפונית ומקווה לסיים (למרות הקשיים הלימודיים ושעמום המחץ ברוב השיעורים) בכבוד את התיכון ואולי למצוא גם איזו בת זוג על הדרך ולהיפטר במקביל מהצרות הרגילות של גיל ההתבגרות...

כבילוי שגרתי עם החבר'ה לסוף השבוע - טאי מתכנן פיקניק ביער, אלא שאז... הפתעה - היא משתנה (ולא מרצונה)! ואיתה הסכנה הגדולה מתחילה...

והחיים של טאי?... טוב, בואו רק נגיד שלצערו לא מספיק שהפיקניק עם החברים נהרס, גם התסביכים הרגילים של גיל ההתבגרות (ואפילו הפרעות הקשב) הם בטח לא הקונפליקטים המרכזיים שמעסיקים אותו... והכי חשוב שהלימודים הם כבר ממש לא הדבר היחיד שצריך לסיים בשלום... בעצם, במחשבה שנייה  אולי זו דווקא עלולה להיות נחמתו היחידה...

ציורי כריכה ואיורי פרקים: נגה מוסקוביץ
עיצוב עטיפה: הורוביץ עמיאל
ספרי סופרים הוצאה לאור
380 עמודים

מחיר הספר: 65 ש"ח כולל משלוח בדואר
הקישו כאן לדף רכישת הספר מחנות הספרים

מתוך הספר

יללת הנשמה - ההמרה: ספר חדש מאת סתיו מיכאלי

לפעמים אני לא מבין את עצמי (מי כן מבין את עצמו בגיל ההתבגרות?), אני מחפש קשר רציני, לפחות אני לא חושב שאני פרפר מטבעי וכשיש כבר מישהי שיכולה להתאים לקשר נוח ויציב, אני רק מחפש סיבות שיגרמו לי להיחלץ ממנה. מלבד אדם נורא מתוסבך, שבטח יממן את הפסיכולוג העתידי שלו לכמה דורות, מה יכול להסביר את מה שקורה לי עם רייצ'ל?...

אגב, שמתם לב כמה פעמים הזכרתי את השם שלה? בטח שברתי שיא. אמורים לדבר הרבה על מי שמאוהבים בו, אולי גם לתאר דבורים וציפורים, משיכה בלתי ניתנת לריסון ופה אני חופר דווקא על מי שלא עושה לי כלום. איבדתי אפילו את הקשב לתגובות האוטומטיות שעד עכשיו שלטו ב"שיחה שניהלנו". זאת הייתה אולי הפעם הראשונה בהיסטוריה שלי כתלמיד, שהצלצול שבישר על סיומה של ההפסקה בא לי כמושיע – על שיעורים משעממים יש לי אבחונים, על בנות שרוצות להתקרב אליי ומדברות בכמויות עצומות, אין לי הקלות.

למרות הכול, בערב רייצ'ל ואני אכן נפגשנו במתחם. אתם יודעים, דייט רציני ראשון. הסכמתי לצאת למתחם כדי לתת לה צ'אנסים. לשפוט מישהי על זה שהיא מתקדמת לעבר התואר בארכיאולוגיה יהיה צבוע מצידי, כי הדוקטורט בתחום קידוחי המוח רשום על שמי. חוץ מזה, בילוי איתה ירחיק אותי מהמחשבות על מישהי אחרת, שהלוואי והייתה חופרת לי על כל מה שקורה איתה...

הסרט שנכנסנו אליו השתייך לז'אנר הסרטים שמטיפים לניצחון חברתי כשנוהגים לפי התבניות החברתיות. יותר צדקני מזה כבר קשה למצוא. הסרטים האלה תמיד יישארו צפויים מידיי עבורי, כלומר בואו נהיה רגע רציניים, אם מדובר על אימוץ של ילד שחור בהוליווד זה יעשה על ידי אישה לבנה, אם יהיו קשיים הכנסייה תנצח את המוסר הלקוי של הממשלה ואם נחשוב חיובי העתיד יהיה חיובי. לראות סרטים, כשמראש אתה יודע מה עומד לקרות בהם, הורס את הכיף. ובשביל חיזוק ההבדלים בינינו, רייצ'ל דווקא חשבה שהסרט הוא מהמשובחים ביותר שראתה בזמן האחרון. אפשר להגיד שהתוכנית שרקמתי ירדה לטמיון. התפקששה. הלכה טוטאלוס.
הפכה לטוטאל טוסט.

אחרי הסרט המשכנו להסתובב במתחם ולדבר, למעשה המונח הנכון הוא לדבר אל חירשים, לא נראה שתיקשרנו על אותו הגל בשום שלב של השיחה והרצנו סתם נושאים בתקווה שמשהו יתגלה כמתאים לשנינו. החלטתי שעדיף לחתוך, להיום לפחות. המצאתי איזה תירוץ שקשור לחולשה הגופנית שמשביתה אותי ונימקתי בהרחבה על איזשהו צורך בהמשך המנוחה אחרי אירועי יום ראשון וחתכתי הביתה.

נתתי לרייצ'ל נשיקה על הלחי. גם אם ברור לי שקשר עמוק זה הדבר האחרון שיקרה בינינו, עדיין היו לי אינטרסים להשאיר אותה בתמונה, בהשוואה לבנות אחרות היא הכי מתאימה לשמש כלפיי כולם כ'חברה שלי'... וכש'וולף גירל' תצוץ בבית ספר היא תבין שכדאי לה לעבור להתעלק על מישהו אחר... תמחקו את האף שמתעקם לכם כלפיי מעלה כרגע מהמעשה האגואיסטי שלי. אני לא מנצל את רייצ'ל. טוב, אולי קצת כן, אבל זה לא משהו שהיא מתנגדת אליו (או מודעת אליו). אני מעריך את עצמי כמספיק הגון וזהיר בשביל מראש לא להיכנס איתה לקרבה גופנית נטולת רגש. אני בעיקר נעזר בה למטרות הדחקה של הזאבה-נערה.

רייצ'ל אוהבת לעזור, אז היא אמורה להבין שאני זקוק לה כדי להמשיך בחיי, בלי שכל מיני יצורי אגדות יסבכו לי את החיים, בלי שהחבר הכי טוב שלי יתעצבן ויכניס לי אגרופים ובלי שהחברים והמשפחה שלי יתהו לאיזה מוסד הכי מתאים לשלוח אותי אליו. היא אמורה להבין אותי. טוב, אז אתם צודקים, אני נצלן שמרוכז רק בעצמו ושוכח את הרגשות של העומדים מולי והכי עצוב שאני לא מוכן להתייצב בגלוי מול המציאות ובוחר לברוח ולהסתיר דברים. מה שהופך אותי, אוטומטית (כמובן), גם לפחדן שמעורר אשליות באחת הבנות הכי נחמדות וישרות שקיימות. שכנעתם אותי. אדבר עם רייצ'ל ואגיד שזו לא היא אלא אני (משפט קבוע ושחוק, אבל היא באמת אחלה והבעיה שיש לי איתה היא לגמרי חלק מהתסביכים האישיים שלי עם עצמי).

נדחה את הדיבורים למחר. אולי לשבוע הבא. בינתיים אנסה להיות יותר קשוב לרייצ'ל. אחשוב עליה ואשתדל להיות מישהו מוסרי שמתנהג כמו בנאדם ולא מנצל בנות. אפס שכמותי. לפעמים אני באמת מצליח להשניא אותי על עצמי.